למה משה תפס ושבר את הלוחות? (מבוסס על לקו"ש לד עקב א)
בפרשה מספר משה רבינו שבגלל חטא העגל הוא תפס את הלוחות ושבר אותם.
שואל האור החיים: הרי משה ירד מההר, והלוחות היו כבר בידיו, אז מה צריך לומר שהוא תפס את הלוחות?
האור החיים מתרץ: בהתחלה לוחות הברית היו קלילות "על ידי משה", אבל כאשר שמע החטא שחטאו הותש כוחו ונעשו הלוחות כבדים, לכן משה אחזם ותפסם בכח, ואז השליך אותם לארץ ושברם.
במדרש כתוב שמשה החזיק בלוחות מלמטה והקב"ה בחזיק בלוחות מלמעלה (ולפי גירסא אחרת הזקנים – זקני ישראל – הם החזיקו בלוחות) ולכך הוצרך משה לתפוס בכח, לנתק האחיזה של הקב"ה( או הזקנים) ולהשליך לארץ.
ואמנם לפי המדרש מובן מהי אחיזת משה, אבל עדיין חסר ביאור לפי הפשט, כי לפי הפשט רק משה החזיק בלוחות, ומאחר שהלוחות היו כבר בידיו, לשם מה סופר שוב על אחיזה זו?
גם פירוש האור החיים לא מובן בפשט כי לא מצינו שפתאום הלוחות נעשו כבדים למשה?
תמצית נקודת הביאור:
לכאורה איך משה הזיק ושבר את הלוחות שהיו שייכות ומיועדת לכלל ישראל?
התשובה הנהדרת היא, שהוא שבר את הלוחות לטובת ישראל, כי הלוחות הן כמו "כתובה" בין ישראל להקב"ה, ומשה שבר את הכתובה כדי שלא יתחייבו על עוון בגידה.
אבל עדיין, גם אם זה לא בגדר היזק (כיון שהתועלת עולה על הנזק), עדין יש בזה לכאורה גדר גזל. משה גזל מכלל ישראל את הלוחות, ושבר אותם, היתכן?
(יש אפשרות לתרץ כיון שהלוחות שייכים לכאו"א מישראל, יוצא שאין בלוחות שווה פרוטה לכאו"א, ודין גזילה ילה רק על שוהפרוטה. אבל זה נכון רק לגבי השבת הגזילה, שמי שגזל פחות משו"פ, לא חייב להחזיר. אבל לכתחילה חצי שיעור אסור מן התורה, ז. א. אסור לגזול גם חצי פרוטה)
אלא שבאמת אין כאן גזל כלל וכלל, כיון שהלוחות ניתנו למשה בלבד!!!
ואמנם הלוחות ממוקמות בתוך המשכן שנבנה מכספי כלל ישראל, ושייך לכלל ישראל. אבל באמת הלוחות (אפי' לוחות שניות, וכ"ש הלוחות הראשונות) ניתנו למשה עוד לפני הקמת המשכן, ומשה קיבלם לבדו, והוא מטוב לבו רצה למסור את הלוחות לכלל ישראל!
ויוצא שמשה קיבל את הלוחות לעצמו, אבל מכיוון שהיה לו מחשבה למסור אותם לכלל ישראל, לכן כדי להפקיע מחשבה זו אחז משה בלוחות שוב (מתוך כוונה מיוחדת) כדי לקנות את הלוחות לעצמו בלבד, ואז שבר אותם.
ופה מגיע הפואנטה, ה"יינה של תורה":
משה רצה שהלוחות, יהיו רשומות אך ורק על שמו, כדי ששבירת הלוחות (!!!) יהיה רק על שמו ואחריותו הבלעדית!!!
בדרך זו רצה משה לכפר על מעשה העגל, כפי שאמר משה להקב"ה, כאשר דיברת בסיני "אנכי ה' אלוקיך" אמרת זאת בלשון יחיד, רק לי (למשה) ולכן אין לחייב את ישראל במעשה העגל.
הרבי מקשר זאת למיתת צדיקים (כ' מנחם אב, הילולא של ר' לוי'ק – אבא של הרבי מלך המשיח) שמכפרת, דלבד זאת שהצדיק מתעלה ביום מיתתו יחד עם כל מעשיו תורתו ועבודתו (הכי גבוה שאפשר), יחד עם זאת שהוא עולה לשמי רום, הרי הוא מכפר על עון הדור (הקרבנות הן כפרה רק על השגגות, ואילו מיתתצדיקים מכפרת גם על הזדונות התחתון הכי תחתון שאפשר).
וזה מצינו במשה, שלא רק שלא השתתף בחטא העגל, ואפילו לא יכל למחות (כי היה בהר), בכל זאת הוא פעל לכפר על בני ישראל ובאופן שלא יישאו באחריות על שבירת הלוחות.