כבר פסקה הגמרא (שבת קו.) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן, אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן.
וחריף יותר מזה נפסק להלכה ברמב"ם (ריש הלכות תענית):
"ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם:
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".
במקרה האסון שלנו (אסון העצרת) יש כאן גם אחד מבני החבורה וגם אחד מבני המשפחה.
יש כאן חבורת לומדי תורה, ציבור של כ-300,000 איש כ"י שאחד מבניהם נפל אל מותו, ויש כאן את המשפחה החבדי"ת או משפחת השלוחים שאחד מבניהם נפל אל מותו, והחשבון נפש הוא כפול ומכופל.
קטונתי, מי אני שאבוא לקבוע ל-300,000 איש כ"י על מה צריך לחזור בתשובה, אבל לפחות אנסה להציע ולתפור כמה כובעים ומי שמוצא כובע מתאים שיקח לו….
כובע ראשון:
אומרת הגמרא הקדושה (תענית יא.):
"תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עושה כן עליו הכתוב אומר {ישעיה כב-יג} והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון . . אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר {שמות יז-יב} וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור".
ובכן. זה לא סוד שבשנתיים האחרונות עם ישראל חווה הרבה כאב וסבל, וכאן עולה השאלה עד כמה הציבור התורני כאב את הכאב הזה והשתתף בכאב הזה נכון שהיו הרבה שלמדו תורה לזכות ולהצלחת החיילים והרבה שאמרו תהילים לזכות החיילים והפצועים.
אבל. האם בסיומם של שנתיים כואבות, האם אנחנו עדיין כואבים את הכאב? האם אנחנו מבינים שהשוואה בין חטופים בעזה לבחורים שיושבים בכלא הצבאי היא השוואה שפוגעת במשפחות החללים הפצועים והחטופים?
ולא אני לא בעד מעצר בחורי ישיבות חלילה וחס, כמובן שבחורי ישיבות חייבים להמשיך וללמוד תורה, אבל האם אנחנו כציבור לומדי התורה הידרנו מספיק בכבודם של החיילים שנלחמו בחירוף נפש למען הגנת עם ישראל?
ההכרזה שנשמעה שוב ושוב "נמות ולא נתגייס", האם זיעזעה אותנו האם הסכמנו עם הסגנון בשתיקה או שאפילו הצטרפנו לטמטום?
והנה קיבלנו בעצרת תפילה נגד הגיוס שילד נפל אל מותו. ה"י.
כובע שני:
מילדות גדלנו על הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", או בקיצור "ונשמרתם".
איך יכול להיות שאנחנו רואים תמונות של בחורים לומדי תורה שמטפסים על מגדלים תחנות דלק מנופים, ואין פוצה פה ומצפצף?
אני משוכנע שהבחור שנפל אל מותו לא תכנן בקפידה במשך זמן ארוך למות, הוא לא הלך ליער… הוא לא רצה למות לאורך תקופה ארוכה… נכון הוא קצת סבל מחברים, ואולי אפילו קצת הרבה, אבל למיטב הבנתי הסיבה האמיתית שהוא נפל זה בעיקר בגלל שזה היה כל כך זמין וקל (כך לפחות זה נראה מתוך התמונות של הבחורים על המנופים והבניינים) ובהחלטה של רגע שטותי הוא פשוט השתטה, וחסל…
וכל זה נוצר באווירה של חוסר הידור במצוות "ונשמרתם"…
מבלי להאשים אף אחד עלינו כציבור תורני לשים לב שוב על תרבות הנהיגה שלנו על תרבות ההפגנה שלנו ועוד כהנה וכהנה…
כובע שלישי:
הצעה טובה לכל הורה לאסוף את הילדים בביתו ולספר להם את המקרה, ולבאר לילדים עד כמה חשוב שיחייכו לחברים שלהם, שיסבירו להם פנים וידעו שלכל מעשה קטן שלהם יש משמעות גופנית נפשית ואלוקית. אפשר לבאר את הדבר מלכות פרשת כי תבוא, שכל יהודי הוא "ביכורים – לפני הוי' אלוקיך".
כובע רביעי:
אם כבר אספנו את הילדים שלנו והתחלנו להסביר להם על חשיבות כל מעשה שלהם, שומה עלינו להזכיר להם שאנחנו אוהבים אותם, ושוב להזכיר להם שאנחנו אוהבים אותם, זה שוב פעם להזכיר להם שאנחנו אוהבים אותם, ועוד יותר ועוד יותר. ילד שיזכור ויהיה חדור בעובדה ובתחושה שההורים שלו אוהבים אותו, כאשר הוא יתקל בקשיים, די ברור שלפני שהוא ינסה להגיע לפתרון כזה נוראי הוא ילך קודם לשתף אותם…
כובע חמישי:
חינוך ילדים לא נגמר בכך ששלחנו אותם לתלמוד תורה או לישיבה, בעצם, הוא רק מתחיל. תפקידינו ההורים לוודא שהילד מתמקם במוסד, וטוב לו והוא לומד ויש לו חברים טובים.
"והאמת והשם אהבו"