ימי בין המצרים תשפ"ה. אווירת חורבן משתלבת לה בתחושת הדשדוש בעזה, כשלנגד עינינו נגלה מחזה אימים, צה"ל הגדול במקום להיות עסוק בשאלה אחת ויחידה איך מנצחים? ובכן, צה"ל הגדול עוסק בהצנחת סיוע הומניטרי לחמאס, הלב מתפלץ.
ואז נזכרתי בסיפור החורבן על "קמצא ובר קמצא", והבנתי היכן הטעות שלנו. "ענוותנותנו היא אסוננו". וענוותנותו של נתניהו היא אסוננו הגדול.
קיצורו של סיפור: בר קמצא המסכן קיבל בטעות הזמנה לחתונה, הוא היה בטוח שרוצים להתפייס איתו. כשהגיע לאולם התבררה הטעות, בעל השמחה עמד באיבתו וגירש אותו בבושת פנים מהחתונה, ובר קמצא נשבע לנקום. נ ק מ ה.
הלך בר קמצא לקיסר, ואמר לו: מרדו בך היהודים. שאל הקיסר: מנין לך? ענה בר קמצא: תשלח להם קרבן שיקריבו לשלום מלכותך, תראה שהם לא יקריבו…
שלח הקיסר קרבן משובח בידי בר קמצא, הלך בר קמצא והטיל בו מום קטנטן, וכך הגיע לבית המקדש.
חשבו החכמים להקריב את הקרבן משום שלום מלכות, נעמד רבי זכריה בן אבקולס ואמר: היתכן?!?! קרבן בעל מום?!?! אסור להקריב!!!
חשבו החכמים, לפחות נחסל את בר קמצא, שלא ילשין עלינו לקיסר. נעמד רבי זכריה בן אבקולס ואמר: לרצוח?!?! על מה ולמה?!?! יגידו שנהרג בגלל שהטיל מום בקרבן. אסור להרוג אותו, רצח זה דבר מופרך!!!
וכך חזר לו בר קמצא לקיסר, שיצא למלחמה על ירושלים, והשאר היסטוריה.
"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
המפרשים שואלים: מהי והיכן היא ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס? צדקנות יתר ראינו, חרדיות הלכתית צרופה חזינו, אך במה מתבטאת ענוותנותו?
כמה פירושים בענין, הפירוש הפשוט ביותר מבוסס על פי דברי המדרש, רבי זכריה בן אבקולס היה באותה חתונה ידועה לשמצה, הוא ראה כיצד בר קמצא מגורש בבושת פנים, ראה ושתק. שתק כי – כנראה – חשב לעצמו מי יקשיב לי בכלל… זוהי "ענווה שלא במקומה", גם אם לא יקשיבו לך, על עלבון שכזה היה ראוי לדפוק על השולחן… אך הענוה ניצחה… והמקדש חרב…
על זה נאמר "הגאוה והגדולה לחי עולמים" אכן, עלינו להעניק את גאוותנו לשמו יתברך, להתגאות איפה שנדרש גאוה. וכמאמר: "אני יהודי גאה"!!!
אך אם נחזור לסיפור הגמרא, מפשט הגמרא עולה כי ענוותנותו של רבי זכריה מתבטאת דווקא בדבקותו בהלכה, בפסיקותיו: לא להקריב קרבן בעל מום, ולא להרוג מטיל מום בקדשים. וכי איזה ענוה יש כאן?
בהתוועדויות חסידיות ישנו הביטוי: "פראוועט ענוה" (חוגג/מפגין ענוה) אדם שמתנהג ב"ענוה שלא במקומה"…
לעיתים ענוה היא שם נרדף לתפיסת עולם צרה, כדוגמת מי שרואה את העולם מחור מנעול הדלת. מי שלא מסוגל לראות מעבר לדל"ת אמותיו.
וזה הסיפור של רבי זכריה בן אבקולס, הוא לא ראה, לא רצה לראות את ההשלכות שמעבר לים. יש שולחן ערוך, יש תורה, יש אלוקים. וזהו זה. אין עולם.
באחת משיחות הקודש (דבר מלכות פרשת אחרי קדושים) מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח את המשנה (פרקי אבות פרק ריש ג) "הסתכל בשלושה דברים" כך:
בעבודת האדם לקונו יכול להיות מצב שהוא בדביקות כ"כ גדולה עד שאינו מתחשב בעולם, על זה מגיעה ההוראה של המשנה "הסתכל בשלושה דברים" התבונן שיש שלושה דברים, חוץ מהקב"ה והאדם יש גם (צד שלישי) עולם, ולתוכו צריכים להכניס את המסר והאור האלוקי.
אם לסכם את הדברים:
רבי זכריה בן אבקולס נהג בענוה
1. הוא לא דפק על השולחן היכן שהיה צריך לדפוק על השולחן (בביזיונו של בר קמצא)
2. הוא דקדק על ההלכה עד הקצה האחרון, גם כאשר היה מקום לעבור על ההלכה.
3. הוא התנגד לחיסול בר קמצא הפגוע, שהפך לנבל המאיים להביא את קיסר רומי למלחמה על עם ישראל.
מסקנה: לעיתים צריך לדפוק על השולחן. לעיתים צריך לעבור על ההלכה והדין, ולעיתים – כן כן – צריך גם לחסל בוגדים בוגדנים.
ובכל אלו חטא נתניהו!!!
הוא לא דפק על השולחן כאשר נשמעו איומי הסרבנות, הוא נתן להם להדהד את קולם, במקום להעיף את הרמטכ"ל (שלא טיפל בסרבנים) תיכף ומיד.
הוא לא עובר על ההלכה והדין, ההיפך, הוא מופיע לכל דיון אוילי בבג"ץ… במקום לצפצף על בג"ץ, לספר להם שהוא נבחר ציבור, ואי אפשר להעמיד את הציבור על שטויות והבלים. (תראו את טלי גוטליב ששולפת חסינות כל פעם שמזמינים אותה לחיקרי דין על שטויות והבלים. בהליכת נתניהו לדיוני הבג"ץ הוא מעצים את כוחו הדורסני של בג"ץ, ובאותה נשימה אפשר להכניס לכאן את עצירת הרפורמה המשפטית שגם היא חתומה על שמו של נתניהו).
והוא לא מחסל בוגדנים כמו אהוד ברק ועוד מנוולים שכמוהו (שמכפישים את עם ישראל בעולם כולו) שהיו צריכים לשבת מזמן בכלא "מעצר מנהלי" לכל ימי חייהם.
נתניהו נוהג בענווה ואנחנו משלמים את המחיר. זה אותו נתניהו "ענוותן" שנכנע בענוותנותו לקמפיין התקשורתי בימי גלעד שליט ושיחרר אלף (!!!) מחבלים (ובתוכם את הנאצי יחיא סינוואר).
וכך הגענו ל"כמעט מלחמת אזרחים", כאשר הצבא "יָשֵׁן על האף מלא מלא", בחסות פרוגרסיבים מטורללים. ואז נפתחה עלינו תופת השבעה באוקטובר, ונתניהו ממשיך לחגוג ענווה, הולך לדיוני הבל בבית הדין בהאג (ובכך הוא מעצים את גדולי האנטישמיים בעולם), וממנה את החבר שלו אהרן בג"ץ (ברק) להיות הנציג של עם ישראל במלחמתנו, ואנחנו ממשיכים לשלם את המחיר.
ענוותנותו של נתניהו, שיחררה אלף מחבלים ויחיא סינוואר…
ענוותנותו של נתניהו, לא טיפלה בסרבנות…
ענוותנותו של נתניהו, העצימה את מערכת המשפט הרקובה והפרוגרסיבית.
ענוותנותו של נתניהו, הביאה עלינו את השביעי באוקטובר, והיא היא שסחבה עלינו את המלחמה הזו עד הלום.
הגיע הזמן שנעיף את ענוותנותו של נתניהו ונתחיל להתגאות!!!
להתגאות בזהותנו היהודית!!!
להתגאות בתורתנו הקדושה!!!
להתגאות בשם אלקינו!!!
כמ"ש "בשם אלוקינו נדגול"!!!
כאשר נתחיל לצעוד בכיוון הזה אז נזכה לקיום המשך הכתוב "ימלא ה' כל משאלותיך", גם החטופים (שבויים) יחזרו בשלום.