(פורסם בעיתון "החן")
"מִשֶׁ מִשֶׁ מִשֶׁנכנס אדר מַרְבִּי מַרְבִּי מַרְבִּים בשמחה"
רגע, אבל מי מה למה כמה?
למה לשמוח? תיכף נבין. תיכף ומיד ממ"ש. אבל לפני שנבין וכדי שנבין טוב, נלך לעשות סיבוב קצר ב"דור הגאולה".
מלכנו דוד רואה בחזונו את בית המקדש, בדמיונו נמצא הוא על מעלות העזרה, וכך הוא משורר לו "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו)
אבל בן אדם בן אדם, "מה לך נרדם"?
הגיע הזמן להפסיק לחלום, להתעורר.
המציאות זועקת גאולה מכל כיוון, ותפקידנו הוא בעיקר "לפקוח את העיניים" להפנים שאנחנו "דור הגאולה" ולהפסיק להפריע לגאולה להכנס למרחב חיינו הפרטיים והציבוריים כאחד.
הנה כך הכריז הרבי שליט"א מליובאוויטש באחת משיחותיו הקדושות (לפני יותר משלושים שנים), הגיע הזמן לקיים את הפסוק "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ".
אבל אנחנו עסוקים בזוטות, זה בכה וזה בכה, מירוץ החיים, הפוליטיקה, המלחמה, האזעקה, הפרנסה, הילדים, הסדר והבלאגן, הכל מתערבב לנו בראש ולא מאפשר לנו לראות תמונה בהירה של "גאולה".
וכך אומר מלכנו דוד בהמשך אותו מזמור: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים".
בטח שמתן לב לכפילות בפסוק, "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִ(ם)נוּ" אומרים המפרשים כך זה יהיה בדור הגאולה, קודם כל הגויים יגידו "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה", ורק אז נתחיל להפנים שאכן כן, "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים".
זה אמנם קצת עלוב, וכי הגויים צריכים לספר לנו שאנחנו בדור הגאולה? מה, אנחנו לא מבינים זאת לבד? אבל זוהי העובדה מול עינינו המשתאות.
שנה וחצי של מלחמה, מטרת המלחמה "מיטוט החמאס". וכלום. החמאס עומד על תילו, חיילים יוצאים מעזה ולתוך אותו שטח חוזרים החמאס.
שנה וחצי שאנחנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מבית הדין בהאג, פוחדים לכבוש את רצועת עזה, פוחדים אפילו לומר זאת. האיש שאמר זאת (טרנספר לערביי עזה) עומד למשפט על כך, ונאסר עליו לרוץ לכנסת.
ואז מגיע הגוי מוושינגטון ומתחיל לספר לנו שארץ ישראל צריכה להתרחב, לכבוש את רצועת עזה, לגרש את הערבים שבתוכה ולהתקדם.
כך בדיוק היה בגאולת מצרים, בני ישראל לא בדיוק רצו לצאת ממצרים, פרעה הוא זה שגירש אותם ("בשלח פרעה את העם" "כשלחו כלה יגרש אתכם מזה”).
הדרך הכי קצרה מארץ מצרים לארץ ישראל עוברת דרך רצועת עזה, פשוט הולכים דרך רצועת החוף של ים התיכון כמה ימים ואנחנו כבר בארץ הקודש.
אבל.
"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", אכן הם היו חמושים, אבל הם פחדו להלחם בפלשתים, זה אותם גויים הגרים בחבל רצועת עזה (היום קוראים להם "במקרה" פלסטינים. אבל אל חשש, אין שום קשר בין הפלישתים ההם לפלסטינים היום, זה בסך הכל מהלך אלוקי המכונה "השגחה פרטית" הוא זה שארגן "פלישתים" אז ו"פלסטינים" היום בפער של שלושת אלפי שנים באמצע).
אי אי אי, מדברים על דור הגאולה, ואפילו נשק יש להם (ליהודים), ובכ"ז הם פוחדים להלחם ("פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" הם חוזרים לאדון התורן, פרעה אז, ביידן/טראמפ היום), ולכן סובב אותם הקב"ה לכיוון המדבר . . והשאר היסטוריה.
אבל מכיון שסוף סוף אנחנו דור הגאולה, וסוף סוף עלינו להבין ולהפנים ש"הנה הנה משיח בא" לכן הקב"ה מריץ את הגוי מוושינגטון לספר לנו שצריך לכבוש את עזה, ולהפסיק לפחד מהצל של בית הדין בהאג.
וזה גם (בערך) הסיפור של פורים, מגילת אסתר, סוף ימי גלות בבל. קצת לפני אחשוורוש היתה הצהרת כורש, יהודים יכולים לעלות לארץ ישראל. החלה התעוררות של יהודים לעלות לארץ הקודש, היתה אפילו מחשבה לבנות את בית המקדש, אבל אז (בעקבות הלשנה) נעצרה מלאכת הבניה. גם אחשוורוש בתורו לא הסכים שיהודים יבנו את בית המקדש.
היהודים (בימי אחשוורוש) נמצאים הם בשלב ביניים, בין גלות לגאולה, בעוד חלק מבני ישראל עלו כבר לארץ, חלק אחר מעם ישראל באותו דור היו עסוקים בפוליטיקה, הם סגדו למקור הכוח הוא אחשוורוש, מה שמכונה בלשון התלמוד "נהנו מסעודתו של אותו רשע".
חז"ל אפילו מתארים שבאותה סעודה אחשוורוש התלבש בבגדי הכהן הגדול, והיו יהודים שישבו וצחקו "נהנו". ככל שאני מדמיין זאת לעצמי, אני מתאר שהיו כאלה יהודונים שטענו שזה קידוש ה'. המלך הפרסי, המלך הכי חזק בעולם, מתלבש בבגדי הכהן הגדול. "כבוד גדול הוא לנו"… אחשוורוש מכבד את התרבות שלנו…
שלב ביניים בדור הגאולה, קשה לדעת כיצד יפול דבר. יש כאן דלת מתחלפת, בצידה האחד יוצאים לקראת חורבן ופוליטיקה, מצד שני צועדים לתוך הגאולה.
אבל איך סוחבים את כלל ישראל לעזוב את הפוליטיקה? איך משכנעים את מאמיני הפוליטיקה ללכת אחרי הקב"ה?
ואז נופלת עליהם גזירת המן (עם חותמת של המלך הפרסי) "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים . . מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (מזכיר לנו משהו בסגנון של פצצת אטום מבית השלטון הפרסי (קרי: איראן))
לאחר חילופי דברים, ובעיקר בעיקר, היהודים החליפו תודעה וחזרו לאמונה, ומתוך כך צמחה הישועה ו"ליהודים היתה אורה ושמחה".
אסתר המלכה הפכה את הגזירה, ואת המן תלו על עץ גבוה חמישים אמה. "למען יראו וייראו". פחד היהודים, נפל על כל העמלקים. ובהמשך יבוא הבן של אסתר המלכה, זה שימלוך אחרי אחשוורוש, והוא נותן את האישור המיוחל לבנות את בית המקדש.
המעבר הקיצוני הזה מסכנת השמדה לרווח הצלה וגאולה, זה סיבת השמחה "עד דלא ידע".
וכמו אז, כן עתה, הפוליטיקה שולטת בכל, בוקה ומבולקה, אבל אנחנו דור הגאולה, והנה עם ישראל חוזר ומתעורר לקראת האמונה.
וכן תהיה לנו, "ותחזינה עינינו", בקרוב ממ"ש.