"אל תפנו אל האלילים"
(פורסם בעיתון החן – גיליון חודש אלול תשפ"ד)
הפירוש הפשוט הוא: אל תאמינו באלילים.
המילה "א-ל" מבטאת כח, כמו "אלוקים אדירים", מילה זו מיוחסת להקב"ה שהוא בעל הכוחות (כוחות הטבע) כולם. אליל משמעו העמדת כח הטבע כמקור א-לוהי, מקור לעצמו מבלי לייחס אותו לאלוקים.
האדם עלול להתפתות ולחשוב שכוחות הטבע הם שעזרו או יעזרו לו, וחלילה יבוא לסגוד להם, ע"ז ציותה התורה "אל תפנו אל האלילים".
דרוש נאה דרש האדמו"ר החריף מקוצק: "אליל מלשון אלול" (בפרט לפי המבטא החסידי-גליצאי שמחליף בין שורוק לחיריק).
ולפ"ז מסביר הקוצקר: אל תתנו אמון במי שחוזר בתשובה בחודש אלול.
למה? למה לא לתת בו אמון?
כי מי שמחכה עד הרגע האחרון, ורק כאשר קול השופר מריע באוזנו ומפחיד אותו "הנה יום הדין קרב", רק אז (מאוחר) הוא נזכר לחזור בתשובה זה ככל הנראה אדם שלא תפס את העניין.
הוא לא חוזר ממעמקי ליבו..
וככל הנראה יחזור לסורו..
אבל אנחנו יודעים ש"אין דבר אבוד", גם לזה ה"אלילי", וגם לזה ה"אלולי", המאחר הסדרתי, גם לו וגם לו יש תקווה אם רק יחזרו באמת אל האמונה.
הרעיון עמוק מאוד ויסודי מאוד, ואיתו ניגש כעת לבחון את תפיסתה האלילית-אלולית של מדינת ישראל.
יהודי נהרג, נעמד לו הרמטכ"ל ומכריז, צה"ל יניח את זרועותיו על המחבל הארור.
עוד יהודי נהרג, נעמד לו שר הביטחון ואומר בפאתוס, ידיה הארוכות של מערכת הביטחון תגיע אל הפושע הנתעב.
עוד יהודי נהרג, מכריז ראש ממשלת ישראל, ידיה הארוכות של מדינת ישראל יגיעו אל המחבל הארור.
אבל למה? למה? למה?
מסתובבים להם אלפי מחבלים בפוטנציה, עם נשקים ועם כוונות זדון ברורות ומוצהרות. מספיק להסתובב בהלויות של מחבל שנהרג ולראות כמה רוצים מסתובבים שם. אפשר בקלות להעמיד צלף ולפגוע במחבלים הללו, אפשר גם להוריד עליהם טיל משמים.
ככה קובעת התורה: "הבא להורגך השכם להורגו".
אז למה כוחות הביטחון מחכים שהמחבלים יבצעו את זממם כדי לבוא אתם במשפט ולסגור אתם חשבון?
ועוד שאלה: למה חיילי צה"ל הגיבורים מדשדשים בעזה כבר יותר מעשרה חודשים מבלי לכבוש את כל הרצועה?
איפה צה"ל האגדי שבששה ימים כבש את כל סיני (כולל רצועת עזה) ואת רמת הגולן ואת כל יהודה ושומרון?
ועוד שאלה: למה לא מחסלים כבר את האיום הצפוני (חיזבאללה איראן ושות')?
עד מתי יהיו תושבי הצפון גולים בארצם?
זו התשובה: אלול כי אליל. אליל ולכן אלול.
כלומר: זרועות הביטחון של מדינת ישראל סומכים יותר מידי על הכוח "כוחי ועוצם ידי" (אליל) ולכן הם נזכרים לטפל במחבלים מאוחר מאוד (אלול), רק לאחרי שזה ביצע את זממו הנוראי רק אז (באיחור אילולי שכזה) בא תורו של אליל הכוח לטפל במחבל.
הנה הדוגמא שזועקת לשמיים:
התורה קובעת "הבא להורגך השכם להורגו".
החמאס הכריז הלוך ושוב (הרבה לפני שמחת תורה) שהוא מתכנן לפלוש לישראל ולרצוח ולחמוס וכו'. מפעם לפעם הוא גם שיגר טילים כדי להכריז על נכונות כוונותיו..
למה לא עשו עם זה כלום?
למה לא עשו לחמאס אז (בשומר החומות, בעמוד ענן, בצוק איתן, בעופרת יצוקה ועוד ועוד) למה לא עשו אז את מה שעושים לחמאס היום?
כי לא הייתה לגיטימציה.
שלא תבינו לא נכון.
הייתה, ועוד איך הייתה לגיטימציה, לגיטימציה הבאה מכוח האמונה והתורה "הבא להורגך השכם להורגו".
אבל מדינת ישראל משעינה את הלגיטימציה שלה על בית הדין האגגי באג, ואת ביטחונה וכוחה על פצצותיה של אמריקה, ועל טוב ליבו של האדון ביידן.
לשיטת בית הדין האגגי: כדי שיהיה לנו לגיטימציה לטפל בנאצים הקמים עלינו להורגנו, הם – הנאצים – קודם כל צריכים להרוג אותנו.
אך. שוד ושבר. 1,500 הרוגים היינו צריכים לספוג כדי לקבל לגיטימציה לחסל את החמאס.
נזכרנו מאוחר מידי… אלול. אלילי שכזה
ועל זה כבר הכריז "אל תפנו אל האלילים".
והנה עינינו רואות שלמרות נחישותה של מערכת הביטחון לחסל את חמאס, היא לא מצליחה.
למה?
כי התפיסה מעוותת מלכתחילה.
נזכרו מאוחר כי לא מבססים את ביטחונם על בורא העולם, מחכים לאישור והלגיטימציה של אומות העולם, אם היינו תוקפים את החמאס יום לפני שמחת תורה זה היה נראה לא טוב, כאילו אנחנו מחרחרי מלחמה…
וגם עכשיו כשכבר התעוררנו, עדיין לא פועלים כפי רצונו של הבורא, ושוב מחכים לפצצות והאישורים של ביידן והאג.
הפריץ (כך כינה הרבי שליט"א מליובאוויטש את המימשל האמריקני) אומר להכניס הומניטרי לחמאס, ואנחנו ממושמעים (לא לצו האלוקי אלא) לפריץ.
הוא אשר אמרנו:
אלול כי אליל – נזכרים מאוחר כי בוטחים בכוח ובפצצות.
אליל ולכן אלול – בגלל שהפכו את ביידן (מקור הפצצות) ואת בית הדין האגגי (מקור הלגיטימציה) לאלילים, לכן נזכרים מאוחר ולא מצליחים לבצע את הנדרש.
לפי תפיסת מערכת הביטחון, החיזבאללה עוד לא הרגו בנו מספיק בשביל שיהיה לגיטימציה לכבוש את דרום לבנון.
והאיראנים בכלל, הם עוד לא ירו עלינו אפילו טיל אחד, כיצד זה נלך לפוצץ להם את הכורים הגרעיניים?
לא יפה לחרחר מלחמה…
סופו של דבר:
כדי שנוכל להגן על עצמינו, חייבים אנו לחזור לצור מחצבתנו, לתורתנו ואמונתנו.
אמנם האוחזים בהנהגה, בהגה השלטון, טרם הפנימו זאת לגמרי.
אבל "דורנו הוא דור הגאולה".
עם בני ישראל (כולל רוב מוחלט של החיילים היקרים) תפסו את נקודת האמונה טוב מאוד.
כך אומר הבעש"ט הקדוש: "ופרעה הקריב" בזה שפרעה רדף אחרי בני ישראל בזה הוא קירב את לבם לאביהם שבשמיים.
זאת רואים אנו בחוש, עם ישראל מתחזק באמונה בתורה ובמצווה.
כך עד"ז כתוב בתהלים (ד): "בצר הרחבת לי" בזכות הצר והצרה, נהיה "הרחבת לי" היהודי מתפלל לה' וחוזר אל האמונה והתורה, ומזה מגיע ההרחבה והגאולה.
ומ"צרה" נהפך ל"צהר", והחושך נהפך לאור.
והקב"ה כותב אותנו לשנה טובה,
בגאולה האמיתית והשלמה.