המלחמה בראי התניא
חוב מהתניא של אתמול (סוף פרק כט), שם מבאר רבינו הזקן שבתוך כל יהודי יש לַבַּה של אמונה, רק שלעיתים הנפש הבהמית מעלימה, אבל מיד שעושים לה קצת ביטוש, צועקים על הבהמית ומעמידים אותה במקומה מיד מתפרצת האמונה.
רבינו הזקן מביא לזה הוכחה מסיפור התורה על חטא המרגלים, אבל אנחנו ראינו זאת בעיניים במלחמה דאשתקד ועד עתה. עם ישראל קיבל מכה כואבת, סטירה מצלצלת שזעזעה כל העולם. ביום שמחת תורה התנפלו רוצחים ואנסים אסלאמיסטים על יהודים ושחטו ושרפו והתעללו ר"ל. ואיך הגיב עם ישראל?
באמונה. ב"שמע ישראל". בציציות לאלפים ורבבות. בהנחות תפילין. וכך הלכה האמונה והתחזקה עד שהתחילו לשיר, "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב".
וה' לא נשאר חייב, כמבואר בתניא (אגרת יא – להשכילך בינה) שכאשר יהודי מאמין שאין רע יורדמלמעלה, והכל טוב, הקב"ה ממשיך לו את הטוב בגלוי. וכך הוה. מאז שהתחילו לשיר "עוד יותר טוב" התחילו לחטוף מכות: ביפרים, נסראללה, סינוור, סוריה. ועוד הרבה הפתעות מחכות לנו בהמשך "דור הגאולה".
יחי המלך המשיח!