ועידת מקושר בכל תשפ"ד – סיכום נקודות ורשמים מזוית אישית.
מיד כאשר התפרסם דבר הועידה, נרשמתי. למרות שהייתי בספק אם יתאפשר לי לבוא בגופי לועידה. אמרתי בלבי, מקסימום יהיה תרומה ל"התאחדות החסידים".
עצם המחשבה שהקימו כאן מערך של יום שלם למען חיזוק הבית היהודי (א) החסידי (ב) על טהרת המשיח (ג), וההבנה שאני מקדיש יום שלם לחיזוק הקשר שלי עם אשתי וילדי לרבי מלך המשיח שליט"א, זה כשלעצמו מציב בפני תמרור:
עצור! אתה חייב להיות שם!
ב"ה שלאחרי כל המניעות והעיכובים זכיתי להגיע בגופי, היה שווה כל רגע.
הגעתי באמצע דברי הפתיחה של הרב יורקוביץ' מרא דאתרא דקהילת חב"ד לוד, תמצית דבריו: "טראכט גוט – וועט זיין גוט" זה תנועה בנפש, זה אומר: שגם אם לעיתים אתה בטוח שלא יכול להיות טוב, גם אז צריך לחשוב טוב.
אחרי טעימה קלה נכנסתי להרצאתו הרכה/קשה של הרב ערד, תמצית דבריו:
"לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז" הארז הוא קשה, הוא קשוח, הוא נראה יציב ובטוח, אבל אז מגיע רוח סערה ועוקרתו והופכתו על פניו. הקנה לעומתו הוא רך, כל רוח הכי קלה מנידה אותו ימינה שמאלה קדימה אחורה, הוא רך ומתכופף בפני הרוח, אבל סוכ"ס הוא יציב תגיע רוח סערה, הוא יתכופף בפניה, אבל ישאר יציב על מקומו.
וזה ההבדל בין אבא קשה קשוח וקפדן לאבא רך, הקשוח יקפיד על ילדיו, ידרוש מהם בנוקשות, והרבה פעמים זה נראה שהוא מצליח בחינוך, הילד למד לרצות את הוריו, הוא עומד בציפיות, הוא עולה בתחרות הילד המצטיין על כל חבריו לכיתה, אבל אז מגיע רוח הסערה של גיל הטיפש-עשרה, והוא מרגיש חלול מתוכו, הוא מבין-מרגיש שלא אוהבים אותו באמת אלא רק את התוצאות וההישגים שלו. ואז הוא מתפרק לרסיסים בורח ועוזב הכל.
האבא הרך, הוא מכיל וסבלן, הוא בעיקר אוהב ומעצים את הילד כמו שהוא, הוא יספר לו שהוא יכול מבלי להשוות אותו לחברים, בלי ציפיות ותחרויות… יום יבוא והילד הזה שבטוח בעצמו מכוח האהבה שהעניקו לו, יתחיל בעצמו ללכת ולהתקדם בדרך שהוריו היקרים והאהובים הנחילו לו.
(אחרי ההרצאה שאלתי: הרי כתוב "קנאת סופרים תרבה חכמה" ואיך אפשר לתווך זאת עם תוכן ההרצאה? הרב ערד: "הקנאה" זה דבר ספונטני שמולד בתוך כל אדם, התפקיד של ההורה לחבק להעצים ולאהוב, סמוך על הילד שאם הוא ירצה ללכת בדרכי אביו הוא יקנא במי שצריך… ובעיקר: הוא ידע שגם הוא יכול כי העניקו לו אהבה, העצמה אישית וביטחון).
להרצאה הבאה נכנסתי באמצע, הרה"ח חיים אברביה דיבר על תפקיד של אבא חסידי במשפחה חסידית, הוא בנה לכך עשרת הדברות (אפרופו פרשת ואתחנן) מרתקות:
אנכי ה' אלוקיך – לכל לראש אני חסיד, יש לי רבי, זה כשלעצמו מעמיד אבא חסידי במקום גבוה יותר.
לא יהיה לך אלוקים אחרים – אל תתפזר למקומות אחרים, תתמקד בשליחות ובאחריות שלך.
לא תשא את שם אלוקיך לשווא – כיון שחסיד אתה, ורואים בך דמות המייצגת את הרבי, תזכור שאתה שגריר של רבי גדול וקדוש. זה מחייב!!! אל תשא את שם שולחך לשווא, אל תהיה בטלן!!!
כבד את – כבוד לאשה ולילדים, זה המפתח להצלחת השליחות. כבוד לאשה פירושו שאתה רואה אותה ואת הצרכים שלה.
לא תרצח – יש ניצוץ של חיות בכל חסיד, הבער והדלק אותו ואל תכבה את החיות והלהט החסידי. יש תמימות של ילד, אל תכבה אותו.
לא תנאף – אל תהיה טוב ומתוק איפה שנדרש גבולות ברורים!!!
לא תגנב – בהמשך לכבוד, תזכור שלאשה יש תפקיד משלה, כבד אותה. במקום לגנוב לה את התפקיד, היה שותף שלה.
לא תחמוד – בדומה לדיבר השני, אל תתפזר למחוזות לא שלך. תתמקד. (לא יהיה לך – מתייחס למעשים שלך. לא תחמוד – מתייחס לרגשות)
לא תענה ברעך עד שקר – לא לְעַנות, אלא להיענות, להיות זמין לאשה ולילדים שהועיד אותי ה' אליהם.
ואחרון חביב:
זכור את יום השבת – תזכור שאוטוטו מגיע משיח, מגיעה הגאולה האמיתית והשלימה, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", ועלינו לתת דין וחשבון לרבי מלך המשיח שליט"א.
הכן עצמך ובני ביתך לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.
כמובן שהשיעור המאלף היה מלווה בריבוי משלים סיפורים ודוגמאות שלא הספקתי לרשום.
ואז הגיע בונבון נחמד בדמותו של ד"ר עודד קרבצ'יק, שעוד לא הבנתי אם הוא פילוסוף קאוצ'ר מאמן מנטלי או חסיד, כנראה שכולם נכונים והאחרון עיקר, וזה תמצית דבריו (שווה צפייה בקישור: https://www.youtube.com/live/74MI-iteAT0?si=TZUBeyLgzMF0qvwg (החל משעה 2:03:32), כי פה בכתובים זה יהיה תפל לחלוטין בלי כל הסיפורים והבדיחות):
בהיותו מאמן מנטלי של שחקני נבחרות ישראל בכל מיני מישורים תפקידו לעודד שחקן שיתן את המקסימום שלו בזירה האולימפית, וזה באמצעות הבסיס הרעיוני של ספר התניא, "להיות בינוני", כלומר: להיות הגירסא הכי טובה של עצמי.
באחד האולימפיאדות נפגשו כל המאמנים הרגשיים של השחקנים (מסתבר שלכל שחקן יש לפחות שני מאמנים, מאמן כושר, מאמן מנטלי ואולי עוד) החל דיבור ביניהם: מה תפקידו של מאמן מנטלי? ענה אחד החברים, לדאוג שהשחקן המתמודד לא יהיה לחוץ… כל האמנים הסכימו פה אחד. נכון.
עליתי וביקשתי את רשות הדיבור, אם משימתנו היא שהשחקן לא יהיה בלחץ, רק שאלה לי: יושבים פה כחמישה עשר מאמנים, כך וכך שנים לכל אחד, בסך הכל יש כאן 160 שנות אימונים מנטליים בין כולנו ביחד. ובכן, האם יש מישהו כאן שיכול להעיד ולשתף אותנו שהוא הצליח במשימה "שהשחקן לא יהיה בלחץ"?
אם זו המשימה, צריך לומר את האמת: עלינו להודות ביושר שכולנו נכשלנו כישרון חרוץ, ועלינו להחזיר את כל הכסף שקיבלנו, עוד לא נברא השחקן שהוא לא לחוץ בתחילת משחק.
אז מה כן התפקיד שלנו? יש לחץ, אבל צריך לוודא שהלחץ יהיה מה שפחות זמן, ובעיקר בעיקר, מה שיותר מדריך ומכוון.
משל למה הדבר דומה?
אדם עושה ספורט, טבעי שיעלה מהירות דפיקות הלב. עוד לא נברא אדם שיעשה ספורט ופעימות הלב ימשיכו לזרום באותו קצב.
אימוני הספורט עוזרים שפעימות הלב יעלו יותר לאט ויחזרו לקצב הרגיל יותר מהר.
וככה זה בנפש, עצבים פחדים וכו', כל אלה מנגנונים שברא ה' בטבע הגוף. העצבים והכעסים שייכים בעיקר לעבר, הפחדים שייכים בעיקר לעתיד. כאשר נדלקת נורה רגשית בגוף, האדם מתחיל לפחד, מצויין. זה כמו באוטו, נדלקת נורה שחסר שמן/דלק/מים/אויר, שום בעיה, כרגע צריך לנטרל את הרגש ולטפל בבעיה באופן טכני ולחזור למסלול הנסיעה.
אדם שמתחיל להתחפר ברגש הוא סוטה מהתפקיד בהווה (עוד נחזור לזה).
רגע. אבל מי קבע שיש לי בהווה תפקיד?
מי קבע שיש לכל אדם שליחות בעולם?
מחקרים העידו-מעידים שכל אדם שיש לו יכולות כל שהן, והוא לא ממצה אותן, הוא מתוסכל, ולכל אדם יש יכולת כלשהי.
כמו שבעל חנות רוצה למכור את מוצריו, כמו שצייר רוצה למכור את ציוריו בעולם. הצייר לא יספר לנו כמה הוא אוהב את הציורים שלו ומחובר אליהם ריגשית (גם ובעיקר אם זה נכון), הוא רוצה לשווק אותם לכל באי תבל.
כך כל אדם, יש לו ידיים רגליים עיניים אוזניים ועוד יכולות קוגניטיביות ונפשיות כאלה ואחרות, והאדם רוצה למכור את היכולות שלו החוצה, וזה התפקיד של האדם. מי שלא יעשה את תפקידו בהכרח יישאר מתוסכל כאותו בעל חנות שלא מצליח לשווק את מוצריו החוצה…
ועתה, כאשר ברור שלכל אחד יש תפקיד בעולם, נבחן כיצד אפשר לממש אותו.
ובכן, לאדם יש גוף (א) נפש בהמית (ב) ונפש אלוקית (ג).
הגוף הוא שייך רק לכאן ועכשיו, שק של עור ועצמות עם מחזור הדם לפי קצב דפיקות הלב.
הנפש כבר יכולה להתפזר לעבר ולעתיד, ומתברר שהנפש הבהמית מאוד אוהבת לעשות את זה, להתקע בעבר ולהיות בדיכאון, לחשוש מן העתיד ולהיות בפחדים, הנפש הבהמית היא לא מחפשת לבצע תפקיד בעולם, היא כמו השור הבהמי שמחפש למלא את כרסו (לשור אף פעם אין תסכולים! הוא יכול להיות עצבני רק מדברים חומריים כמו מחסור באוכל שתיה חום/קור וכיו"ב. הא ותו לא!) .
אך יש עוד נפש אין סופית והיא האלוקית, היא הנפש שיש לה תפקיד, היא הנפש שתהיה מתוסכלת מחוסר ביצוע התפקיד. גם היא יכולה להתפזר במרחבי העולם והזמן "היכן שנמצאת מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא" כך יכול לשוט האדם בנפשו אל מחוזות רחוקים בגלובוס משם לטוס אל העבר ותיכף לקפוץ אל העתיד.
[יש דרגא ממוצעת בין האלוקית והבהמית, היא הנפש השכלית, נפש זו שייכת גם אצל לא יהודים, היא גבוהה מן הבהמית, גם לה יש שליחות למלא, והיא גם מייצרת תסכולים (בשונה מנפש הבהמית…) הדברים האמורים כאן עבור נפש אלוקית של יהודי, תקפים גם עבור נפש השכלית של היהודי כמו גם עבור נפש השכלית של הגוי]
אך זהו זה, הקב"ה קבע שהנפש יכולה לבצע את תפקידה רק בהיותה בתוך גוף, רק באמצעות ידיים ורגליים גשמיות של גוף בשר ודם אפשר לעשות משהו בעולם הזה הגשמי.
וזהו תמצית המאבק והאימון המנטלי:
הנפש הבהמית רוצה להתפזר לעבר או לעתיד, אם נקח את הספורטאי כדוגמא, הוא זוכר את ההפסד הצורב שהיה לו (בעבר) בשלבי האימונים, הוא מבואס ומושפל, הבהמית זורקת לו משפטים מעודדים, כמו: "אין לך סיכוי"… לחילופין: הספורטאי חושש מן העתיד, הוא יעלה מול כולם ויתבזה בהפסד צורב…
אכן, כולנו שחקנים במגרש של אלוקים, עלבונות כעסים ופחדים, רגשות עזים סוחפים אותנו למרחבי האוקיינוס, מן העבר לעתיד ומארץ ישראל לאוסטרליה את אפריקה, האדם כולו מבולבל וסוער (עכשיו באופנה זה הפחדים מהטילים האיראניים).
בדיוק בשלב הזה נעמד רבינו הזקן ועוזר לנו להכניס את הנפש האלוקית לפעולה, למען ביצוע התפקיד. כאן ועכשיו – בהוה.
תתמקד. כך ורק כך תהיה יעיל, תהיה הגירסא הכי טובה של עצמך, תהיה "בינוני".
עזוב אותך איומי חיזבאללה את איראן, זה לא בשליטתך, ו(ממילא) לא בתחומי אחריותך. תתמקד במה שאתה יכול להועיל, במה שתחת שליטתך, שהוא הוא תפקידך.
ואלו הן שלושת השאלות העיקריות, שאדם צריך לשאול את עצמו, "המדריך לבינוני":
א. הענין שעומד מולי, למה הוא שייך, לעבר ולעתיד או להוה?
ב. האם הוא בשליטתי או לא בשליטתי?
ג. הענין הזה עוסק בי או בשליחות שלי? אם הענין עוסק בי, זה מתוכניות הנפש הבהמית שאוהבת את עצמה ומתחפרת בתוך עצמה ואין לה תוכנית לממש שליחות כלשהי בעולם. צא מעצמך אל השליחות שלך.
בשלב הזה יצאו קהל החסידים לארוחת צהריים סלש התוועדויות חסידיות, בהמשך פנה אלי המנחה היקר הרה"ח לייבוש קפלן ושאל אם יש לי "סיום מסכת" לזכות את הקהל כפי הוראת הרבי שליט"א מלך המשיח, לקחתי לעצמי פסק זמן ובס"ד זכיתי לסיים את מסכת סנהדרין.
בחטף שמעתי את דבריו הנלהבים של הרב החסיד שגיא בן דוד, מדהים לראות כיצד בעל עסק מכובד ביותר משלב זאת בפשטות עם מבצעים התקשרות והכנת העולם לקראת הגאולה.
כבר פעם שניה שאני שומע את הרצאתם המאלפת והחינוכית של הרה"ח שחר שאער ובנו שלמה חיים המתוק. מצחיק מאלף מחנך ומלבב כמו בפעם הראשונה. שווה צפיה.
ראש העיד לוד מר יאיר רביבו שעזר הרבה בהפקת הועידה עלה לדבר, הוא הפתיע בגימטריות, והעיקר כפי שהוסיפו מיד לאחריו: "רביבו", נוטריקון: "רבי בו".
הרה"ח שימעלה פיזם שיתף את הקהל בסיפור מרגש על חייל יהודי בצבא ארצות הברית בימי הזעם, החייל היהודי שלנו לא היה לו מושג ביהדות חוץ מן העובדה שהוא יהודי, כאשר הוא הגיע למחנות ההשמדה הנאציות, כשהוא ראה את הזוועות, הוא התהלך בשאלה קשה ונוקבת: למה הם שונאים אותנו? מה עשינו להם? ל מ ה ? ? ?
בכל מחנה שפלוגתו הגיעה, הם תפסו את הקצינים הנאציים, והמפקד שלו כיבד אותו להוציא להורג את הגרמנים הארורים.
כשהוא חזר מהמלחמה הוא נכנס לדיכאון עמוק, כאשר שאלה אחת נותרה בחלל ללא מענה: ל מ ה ? ? ?
יום אחד הוא פגש שליח של הרבי, שהביא אותו אל הרבי. הרבי מלך המשיח ביקש ממנו לספר את החוויות ממהלך המלחמה סיפורי הגבורה וכו' וכו' וכו' במשך הרבה מאוד זמן.
כשהיהודי סיים לספר את סיפורו ביקש ממנו הרבי שיחזור על המשפט שהיה שגור בפי המפקד שלו (באנגלית): תהיה קשוח, תמשיך הלאה!
ושוב הרבי ביקש ממנו שיחזור על זה עוד הפעם ועוד הפעם. ואז נפל האסימון.
היהודי הזה (פישר) חזר בתשובה, בשנות הסמ"ך (תש"ס – 2,000 למניינם) הוא עלה לארץ הקודש, והיה עומד בכותל להניח ליהודים תפילין ימים שלמים.
תהיה חזק, תמשיך הלאה!
הרב לרנר עלה לדבר על הבלאגן שבכל העולם, ציר רוסיה סין איראן מול מדינות המערב… אומות העולם מתרעשים ומתבהלים…
אבל חסיד של הרבי יודע שכבר מימות חז"ל אין לנו מה להתרגש ומה לחטט בכל החדשות ולהתחרטֶט, יש לנו דרך סלולה: "אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו, צפה לרגליו של משיח"!!!
"צפה לרגליו של משיח"!!!
כעת נפתחה ההתוועדות הרישמית, הרב עמאר פצח בניגון מקרמנצ'וק, ועוד ניגון ועוד ניגון.
הגיע רב העיר לוד, הרב שמעון ביטון (בוגר ישיבת צפת) הוא עלה לבמה, ואיתו עלתה בסערה אוירה חמה ומלבבת. ניכר היה שהרב מתרגש עד מאוד, וכך אמר: המקום הזה (היכל התרבות לוד) בדרך כלל מאכלס את כל המי ומי… כמה מרגש לראות שהוא מאכלס חסידים של הרבי.
בסוף בהתוועדות "צאתכם לשלום" הוא עוד יאחל שהמקום יהפוך להיות תומכי תמימים.
הדיבורים של הרב היו מלבבים, הוא הזכיר לרב עופר מיידובניק התוועדויות נשכחות, הדברים היו בעיקר בגדר "תוונא דליבא דלא כתבי אינשי".
בהתוועדות הלא רישמית סיפר הרב ביטון על התניא שהפך אותו לרב העיר לוד. תמצית הסיפור: הוא הגיש את מועמדותו לרבנות העיר, ואז הגיע בג"ץ שדחה את הבחירות, ושוב נדחו הבחירות, וכל פעם הבג"ץ התערב ותקע את העסק. נשברתי. אמרתי לאשתי, אם עוד פעם אחת זה קורה, אני מסיר מועמדות.
אשת חיל עטרת בעלה, היא הציעה: תכתוב לרבי מלך המשיח, וכך עשיתי. פתחתי אגרות קודש המכתב של הרבי עסק בקשיים כאלה ואחרים והרבי מורה-מציע להניח תניא ליד הראש וזה יפתור את הבעיות.
תכננתי להביא אחד מספרי התניא שהדפסתי בעיר לוד שיהיה מונח ליד הכרית שלי. למעשה שכחתי מהענין. אבל הרבי לא שכח, שלושה ימים לאחר מכן, פונה אלי חמי ואומר לי: תגיע אלי יש לי משהו להעביר לך. הגעתי. זה היה תניא. הרב תעיזי שליח של הרבי מלך המשיח בעיר לוד וגלילותיה ראה לפתע בבית חב"ד שלו תניא שהודפס ב ("לא פחות ולא יותר") בבג"ץ. הנה לך תניא שהודפס בבג"ץ, הם הרי עושים לך בעיות, קח את זה והרבי כבר יטפל בענינים… וכך הווה. תקופה קצרה לאחר מכן התקיימו הבחירות בפועל, ונבחרתי.
הרב ביטון שיתף את הקהל ברשת הכוללים שלו בלוד, רוב האברכים לא חבדיי"ם. הכלל בכולל שלו שמי שרוצה להיות מן המנין הוא חייב לצאת מפעם לפעם למסור שיעורים בבתי הכנסת הפזורים ברחבי לוד.
מי שלא "מלמד" חסר אצלו בעיקר לימוד התורה שלו עצמו, כי "וּלְמַדְתֶּם" "וְלִמַדְתֶּם" זה תלוי בזה.
הרב מיידובניק בהתחלה לא רצה לדבר, אך רב העיר הרב ביטון (תלמידו לשעבר של הרב מיידובניק) ביקש ממעמקי ליבו הנרגש שידבר ולו כמה מילים כדי שיוכל לחזור בנהרת הזמן לימים עברו לימי התמימות הזֹך והטוהר בהם ישב בשיעורים והתוועדויות בישיבה.
אם הרב מבקש, יש לנו כבוד לרבנים. כך התחיל הרב מיידובניק את דבריו, והמשיך ודיבר על ענין קירוב יהודים. יש "ויפח באפיו נשמחת חיים" ויש תנועה הפוכה, שהקב"ה שואף אותך אליו בחזרה. לעיתים רואים בעל תשובה, עד לא מכבר הוא היה "מתיר אסורים" הוא אפילו לא ידע שזה אסור וזה מותר, הוא פשוט חי את החיים ועשה מה בא לו. איך זה פתאום הוא נהפך למדקדק בהלכה קלה כבחמורה??? הקב"ה שאף אותו, הרבי נגע לו באף וקירב אותו.
כאשר אני מחדיר בתלמיד אהבת התורה, אני חוזר הביתה ופותח ספרים, הקב"ה מעניק לי אהבה גדולה יותר ללימוד.
הכלל הוא: קרב יהודי ה' יקרב אותך (כמובא בהיום יום).
ההתוועדות הרישמית מאחורינו, וכעת עוברים לשלב הלא רישמי, פה זכינו לפנינה מיוחדת: יוסי פרבר – רב צבאי.
כאילו ביקום מקביל יש מלחמה, יותר מ-400 הפצצות חוו החיילים שלו בהר דוב (גבול לבנון) ניסי ניסי ניסים. חשבתי שזה כבר לא נסים, זה טבע שני.
נקוט האי כללא בידך (אמר יוסי פרבר): כאשר דובר צה"ל אומר לא היו פגיעות זה אומר שהיה נזקים במיליוני שקלים…
יוסי סיפר כיצד העוגות הביתיות של הילדות שלו, שוברות חסמים ופותחות לבבות. איך אלופים בצה"ל מניחים תפילין ומתעוררים לאמונה.
ובעיקר: יוסי שיתף אותנו בתחושה שלא מאמינים בניסים אלא רואים ניסים. החיילים בשטח רואים איך שהתפילין והציציות והתהלים פשוט הצלת נפש כפשוטו.
יש איזה אוהל, כמו בית חם לחיילים שעוברים בו בדרך לחזית בצפון, ואוכלים שם. אין שם כשרות במוצהר, בדווקא לא כשר. כמה פעמים הצלתי חיילים דתיים שעברו שם… חסר כח אדם, צריך לעורר את החבדניקים שאצליהם כביכול הסתיימה המלחמה. לא, לא ולא. המלחמה קיימת, והלבבות עדיין פתוחים ומחכים לשמוע עוד עניני אלוקות ואמונה, רבי וגאולה.
יוסי פרבר סיפר על דולר של הרבי שקיבל הרה"ח קותי ראפ ביב' תמוז תשמ"ב בחלוקה של הטאנקיסטים, והוא זכה בו, הוא תלה אותו בבסיס והחיילים מספרים נפלאות סביב הדולר של הרבי.
קיצורו של ענין: צאו למבצעים.
מבצעים בבית עם האשה והילדים, מבצעים עם השכנים ועם כל מי שידינו מגעת אליו.
ועוד והוא העיקר: מבצע משיח "צפה – לרגליו של משיח".
אחד הנקודות החשובות והתועלתיות של ועידת "מקושר בכל" זה להפוך בַעלֶ'בּוֹס מצוי לשליח (עם עשר כוחות הנפש – משיח), אני שליח של הרבי במסגרת הבית, להחדיר תורה ומצוות משיח וגאולה בקרב האשה והילדים. אני שליח של הרבי מלך המשיח במסגרת העבודה.
היטיב לבטא זאת הרב גינזבורג בתוך ההתוועדות הרישמית: עד החסידות היהודי היה אדם שגרתי על כדור הארץ שיש לו ערך מוסף, הוא מקיים תורה ומצוות. החסידות הפכה את הקערה על פיה, מעתה יהודי הוא "לא אדם" אלא יהודי של תורה ומצוות. זה ענינו.
בא הרבי הרש"ב וחידש שיהודי של תורה ומצוות זה חסידות, שהראש יהיה מלא ברעיונות של חסידות, זה נקודת המוצא וזה היעד, מהחסידות מתחילים ובחסידות גומרים.
בא הרבי וחידש שליחות, מהותו של יהודי זה שליחות. אם יהודי הנמצא אי שם בקצה העולם צריך לשמוע מגילה, יוותר השליח על סעודת פורים שלו, כי זה מה שנדרש ממנו כרגע.
באו שנות הנוני"ם בהם חידש הרבי את מבצע משיח, שליח עם עשר כוחות הנפש זה משיח.
אני לא רק אדם, אני לא רק יהודי, אני לא רק חסיד, אני לא רק שליח, אני משיח.
כל מציאותו של חסיד "להביא לימות המשיח" להתבונן במציאות המתהווה לנגד עינינו בעיניים של משיח, להפנים שדווקא עכשיו זהו זמן השיא ("די העכסטע צייט") איך שיהודים מתעוררים ומתחזקים בעניני אמונה, וזהו רגע הגאולה.
משיח – זה ההתחלה זה האמצע וזה הסוף.
תיכף ומיד ממ"ש.