"אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו.)
- מיהו רבי זכריה בן אבקולס?
- ומהי ענוותנותו שבגללה נחרב בית המקדש?
- ומה נוכל להסיק מענוותנותו למלחמה בעזה ולחיזבאללה?
ובכן, הנה תמצית המעשיה בחריזה:
מעשה "קמצא ובר קמצא" כולם מכירים,
הגביר של ירושלים עשה סעודה לעשירים.
אל הסעודה הזמין את חבירו קמצא,
בטעות ההזמנה הביאה את בר קמצא.
הגביר את בר קמצא גירש בבושת פנים,
מול עיניהם המשתאות של גדולי החכמים.
הלך בר קמצא אל המלך והלשין,
"מָרְדוּ בָּךְ יְהוּדָאִין".
המלך למקדש שלח קרבן,
אך בר קמצא הטיל מום בקרבן.
בכל זאת להקריב – סברו החכמים,
רבי זכריה הגיב: וכי יקריבו בעלי מומים?
אמרו החכמים – להרוג את בר קמצא,
וכי מטיל מום יהרגו? – ענה רבי זכריה.
זהו, בר קמצא חזר למלך הנזעם, ששלח את חיילותיו, וכך הקיץ הקץ על בית המקדש השני.
על כך טען רבי יוחנן: הקנאות הפנאטית של רבי זכריה, (א) שלא להקריב קרבן בעל מום, (ב) ושלא להרוג את המלשן, הקנאות הזו – היא שהביאה עלינו את החורבן והגלות.
וכאן הבן שואל: מה הקשר ענוה? חרדיות קיצונית פנאטית יש כאן, ענוה אין כאן! למה רבי יוחנן מאשים את "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס"?
כמה הסברים נחמדים יש בענין, אך הנה ההסבר הכי מתאים והוא ע"פ הסיפור הזה כפי שהובא במדרש (איכה רבה ד):
כאשר הגביר גירש את בר קמצא בבושת פנים,
ישבו שם גדולי החכמים. דוממים ומחרישים.
המדרש מוסיף פרט חשוב, רבי זכריה היה נוכח שם באותה סעודה ובאותו מעמד, וגם הוא – ככל החכמים – שתק.
ועל זה יצא הקצף. ראית ושתקת. היתכן? למה?
עונה לנו רבי זכריה: שתקתי כי הייתי בטוח שהגביר הנלוז לא יקשיב לי, וכי מי אני ומה ערכי (מדת הענוה) שהגביר החשוב והנכבד יקשיב לי, לכן הסקתי שעלי לשתוק, וכמאמר: "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
אהה. וכאשר מגיע בר קמצא, שם דווקא רבי זכריה נוקט עמדה, כנגד כל החכמים, שם הוא דווקא מראה את כוחו בתורה, שם הוא יוכיח לכולם שהצדק איתו עד שיקשיבו לו. ואַיֵה? היכן היא מדת הענוה? הלכה פרחה לה.
[ישנה דעה שהוא היה ראש הסנהדרין באותה עת, (אולי מדובר בסנהדרין קטנה שהיתה בצמוד לבית המקדש, זאת לאחר שהסנהדרין הגדולה גלתה לה מבית המוקד) ובהרכב שדן לגבי הקרבן שהביא בר קמצא הוא – מתוקף מעמדו – פעל על כולם להסכים לדעתו]
זוהי עניוות שלא במקומה! והיא זו ששרפה את המקדש!
מכאן במעבר חד לדורינו:
מאז היותי ילד, דמיינתי את מדינת ישראל ע"פ השיחות של הרבי שליט"א מליובאוויטש, בעיני רוחי חצי האי סיני נמצא בידינו, המצרים והסורים פוחדים מאיתנו פחד מות, הערבים מגורשים מיהודה ושומרון, הר הבית בידינו "מלא מלא".
זאת למה?
כי יש מלא שיחות של הרבי מלך המשיח, בהן הרבי מדריך כיצד צה"ל וקברניטי המדינה צריכים להתנהל על פי תורה.
שתי ספרים עבי כרס נלקטו ונאספו מתוך השיחות של הרבי ("קראתי ואין עונה"), והתמונה העולה משם היא שלתורה יש הרבה מה לומר בהקשר שלימות הארץ ושלימות העם.
לתורתנו הקדושה יש בהחלט אמירה ברורה כיצד לנהל מלחמה "הבא להורגך השכם להורגו" ועוד ועוד.
אממה.
ה"חרדיות של החרדים" אוחזת במדת הענוה, החכי"ם החרדים שמונחים בדרך כלל ע"פ גדולי התורה, אין להם כמעט שום אג'נדה ואמירה תורנית כלפי ניהול המלחמה. הם מבחינתם המליכו את נתניהו, וכל אשר יאמר "קדוש יאמר לו". עצוב.
עצוב עוד יותר. אפילו הדתיים לאומיים שכן יש להם מה לומר על פי תורה, וזה כבר התחלה טובה. ויחד עם זאת: תיכף עם התחלת המבצע פרשו הדתיים הצידה, ופינו את מקומם בקבינט לטובת גנץ-אייזנקוט.
ואני הקטן שואל: למה?
וסמוטריץ' עונה: למען האחוה.
תקשיבו בדיחה: למען הקמת ממשלת אחדות, זזים הדתיים שבממשלה הצידה (דמיינו לעצכם חיילים דתיים שפורשים הצידה מתחילת המלחמה. למען האחדות כמובן).
אכן. זה ההיגיון של השר הנכבד מר סמוטריץ', למען ובשם האחדות, חלילה לפגוע בגנץ-אייזנקוט שהטילו מום במערכות ההגנה של צה"ל על מאות הטנקים שקוצצו תחת פיקודם. כפי שהעיד על כך אלוף בריק.
וזוהי ענוה שלא במקומה!
התורה הצטמצמה בחסות החרדים והדתיים, לממדי חדר האוכל בצבא, שם יש לתורה מה לומר: איסור בשר בחלב, פלטה בשבת, לברור אורז ועוד.
אבל ניהול מלחמה, זה לא לחרדים-דתיים, לתורה אין מה להציע בענין, בזה בעלי "הקונספציה" מבינים יותר טוב.
הצדיק בסדום שקצת עושה רעש, זה שר הבט"פ איתמר בן גביר, אבל גם הוא נשאב לתוך "הקונספציה" מעצם היותו עדין בממשלת "הקונספציה".
עצוב. התורה כלואה בחדר האוכל בצבא. התורה נמצאת בגלות.
והרי התוצאה העגומה:
מעל מאה ימי לחימה,
ואין באופק הכרעה,
והדתיים ממשיכים ללמוד תורה.
******
ובכן, מה יש לתורה להציע?
ראשית כל. "הבא להורגך השכם להורגו", הוי אומר: לא מחכים למחבלי ג'ינין וטול כרם שיעשו מעשי חמאס-עזה בכפר סבא, אלא מקדימים ומכים בהם קשות קשות קשות.
זה אומר: הכרזת מלחמה על הרש"פ, פירוקה מנשקה. ועוד.
בהקשר של עזה, כל אזרחי עזה תומכי חמאס, כולם אוייבים ועל אוייב לא מרחמים. בטח לא רחמים כאלו, שמסכנים את חיי חיילינו. הוי אומר: ניתוק מים וחשמל. אפס סיוע הומניטרי. מצידי שימותו כולם ברעב-צמא-מגיפה.
אם אומות העולם חפצים בחייהם של העזתיים, יתכבדו ויקחו אותם לארצותיהם.
בהקשר של חיזבאללה, זאת אומר לשר הביטחון, מר גלנט הנכבד. אתה במו פיך הכרזת שאם חיזבאללה יז לתקוף נחזיר את לבנון לתקופת האבן.
ובכן, משוכנע אני בצדק בדבריך, שיש באפשרותו של צה"ל לעשות מעשה, קדימה. אם אתה יכול לירות – תירה, כי כך רוצה התורה.
ויש עוד להאריך, אך תכלית הענין הוא, שהרבנים יפרסמו דעת התורה בשער בת רבים, כדי לקדם את דעת הקהל בארץ למקום תורני-יהודי יותר, רק כך הדברים יתקדמו ("נתברכנו" בפוליטיקאים (לא מנהיגים) שכל הזמן מביטים על הסקרים, רק דעת הקהל תשנה את דעתם).
לעת עתה שמתי לב, שדווקא רבני חב"ד הנמצאים בחו"ל (הרב מאניס פרידמן, הרב ג"ייקובסון ועוד) הם אלו שפירסמו את דעת התורה בעניני המלחמה.
הלוואי, מהם יראו וכן יעשו.
חדל ענוה – חדל עניוות שלא במקומה.